אומנות

   דמותו של דודי שלום היא חלק בלתי נפרד מעולם ילדותי. עדין רואה אני בעיני רוחי את עיניו הכחולות חומדות הלצון, כאשר היה משיח עמי ברוח העליצות והליצנות אשר תמיד שפעה ממנה מידה גדולה של טוב-לב, אדיבות ואבהיות. לגבי היה שלום כעין אב שני. תמיד נהג להציע עזרתו בעשיית טובות, קטנות וגדולות, והכל מתוך רגש של רצון טבעי, מובן מאליו. 

 מהיותו בעל כשרון למלאכת יד ואמנות, זכורות לי מספר אפיזודות מהילדות, אשר ידיו המבורכות עומדות מאחוריהן: זכורה לי תחפושת פורים של כיפה אדומה אשר כה עלצתי בה, כילדה קטנה. כן זכור לי כיצד היה מכין למעני קוביות קטנות ממתכת, שנועדו בשימושן במשחק חמש אבנים הידוע. אלה אמנם דברים קטנים, הבזקים מעולם הילדות, אך ככל שהם קטנים כן רבים הסנטימנטים אליהם. והרי ילדותו של אדם היא הקרקע שבה צומחת אישיותו על כל גווניה.

   זיכרון תקופה זו, נתון במעמקי נפשו של האדם, הוא גם כעין מפלט אליו נמלטים מפני מסע צרות היום-יום, ודמותו של שלום היא חלק בלתי נפרד מאותם זיכרונות שכה נעים להתרפק עליהם, וכך, ברגעים מסוימים, כשעוצמת אני את עיני ונזכרת שהם מראות, צבעים וקולות הקשורים בילדות, תמיד אראה לנגד עיני את שלום. שלום נוסע עמי ועם המשפחה לטיול בארץ, טיולים בעיר העתיקה, ושלום אף משחק עמי טניס - משחק שכה אהב. זהו עולם שלם של חוויות ילדות, אשר אליו נמלטים וממנו אי-אפשר לברוח, וכך לא אוכל להימלט מזיכרון דמותו של דוד יקר זה. והיא תלווני כל חיי...